האם בני ישראל ישבו במצרים ארבע מאות ושלושים שנה או מאתיים ועשר שנה?

שמות יב,מ: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם-שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

האם חז"ל התכוונו לכך שבני ישראל ישבו במצרים מאתיים ועשר שנים ולא כפי שהתורה כותבת, ארבע מאות ושלושים שנים?

ממתי מחשבת התורה את תחילת מושב בני ישראל במצרים? מגלות יעקב מביתו בברחו מפני עשו. גלות זאת החלה בהיות יעקב בן 40, שהרי כאשר היה עשו (תאומו ובן גילו של יעקב) בן 40 נשא שתי נשים שהיו למורת רוחם של הוריו (בראשית כו, לד-לה), ומיד אחר כך החל עניין ברכת יצחק ליעקב ועשו, שהסתיים בשליחת יעקב לארם לשאת אישה (בראשית כח, ב). יעקב יוצא מבאר שבע (בראשית כח, י), ולאחר שהובטח לו על ידי ה' שישמרהו בכל אשר ילך (בראשית כח, טו), הלך יעקב "ארצה בני קדם" (בראשית כט, א). היכן היא "ארץ בני קדם"? לדעתי היא גבולה המזרחי (קדם) של מצרים, ומכאן החלה גלות יעקב במצרים. אסביר: התורה מונה את שנים-עשר בני ישמעאל, והאחרון שבהם הוא קדמה (בראשית כה, טו). בני ישמעאל גרו בפריסה גדולה: "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד-שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרַיִם" (בראשית כה, יח), כלומר הבן הצעיר קדמה גר בקצה המזרחי של מצרים, וזאת היא "ארץ בני קדם". יעקב שהה בארץ בני קדם 31 שנים, לפני שהגיע לחרן בגיל 71, ועוד 7 שנות רווקותו אצל לבן, כלומר רק בגיל 78 נחשב שהתנתק ממצרים. בהיות יעקב בן 130 שנה הוא ירד למצרים עם בניו (כך אמר יעקב לפרעה), כלומר 90 שנה לאחר גלותו מבית אביו (בגיל 40) למצרים (ארץ בני קדם). אִתו בירידה למצרים היו שבעים נפש, ביניהם היו גם בניו ונכדיו, כולל בנו לוי ונכדו קהת, בן השנה. קהת הוליד את עמרם בהיותו כבן 131 (שנתיים לפני מותו), כלומר מאה ושלושים שנה לאחר בואו למצרים. עמרם הוליד את משה בהיותו בן כ 130 שנה (שבע שנים לפני מותו), כלומר בשנת ה-350 לרדת בני ישראל למצרים (תשעים שנה מגלות יעקב הראשונה עד בואו מצרימה עם בניו ונכדיו, עוד מאה ושלושים שנות קהת במצרים עד שהוליד את עמרם, עוד מאה ושלושים שנה עד שעמרם הוליד את משה: 90+130+130 = 350). כעבור שמונים שנה התייצב משה לפני פרעה, כלומר בשנת ה-430 לרדת יעקב למצרים, וכל ארבע מאות ושלושים השנים הללו, למעט שלושים ושש שנה שבהן יעקב היה בחרן וישב בכנען, עד למכירת יוסף כעבד במצרים.

ובכל זאת ניתן להבין מחז"ל (נדרים לב,א) שבני ישראל היו במצרים מאתיים ועשר שנים, הכיצד? התכנון של ה' בברית בין הבתרים היה ארבע מאות שנות עינוי (ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה), וויתר על מאה ותשעים שנה ("חישב את הקץ"), כלומר מאתיים ועשר שנות עינוי, ולא שנות ישיבה במצרים, שהרי שנים רבות משהייתם במצרים היה יוסף חי ומכובד מאד על המצרים. שנות עינוי אלה התחילו בעת הולדת עמרם (השנה ה – 220 מבריחת יעקב לקֶדמה, בארץ בני-קדם), אז קם מלך חדש על מצרים שלא ידע את יוסף, כלומר את בית יוסף, אשר היו תחת חסות השלטון במצרים עוד חמישים ותשע שנים אחרי מות יוסף: וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא (שמות א,ו). המלך החדש החל בגזירות של מיסוי, אחר כך עבודות פרך, ואחר כך, עם הולדת משה, גזירת 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'. מהולדת עמרם עד הולדת משה עברו מאה ושלושים שנה, ועוד שמונים שנות משה, הרי מאתיים ועשר שנות עבדות. כתוב במסכת נדרים לב,א: "ונשתעבדו בניו (של אברהם) למצרים מאתים ועשר שנים". השעבוד ארך מאתיים ועשר שנים, לא כל שנות הישיבה במצרים.

בכך נוכל ליישב את הסתירה כביכול בין חז"ל שקבעו מאתיים ועשר שנים לבין התורה שקבעה במפורש ובמדויק ארבע מאות ושלושים שנה.

בשולי הדברים, אברר להלן מדוע היו בני ישראל במצרים 430 שנה ולא 400 שנה, בהתאם לגזירה של "ברית בין הבתרים": וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם-אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; בראשית טו,יג. יעקב עזב את מצרים בגיל 71, והלך ללבן בחרן, ונשא את לאה ורחל כעבור 7 שנים, דהיינו בהיותו בן 78. כל עוד לא היה נשוי, נחשב יעקב כתושב מצרים, שהרי רק התארח אצל לבן בחרן. יוסף נמכר למצרים בהיותו בן 17, ואז יעקב היה בן 108, ואלו אותן שלושים השנים (מגיל 78 עד גיל 108 של יעקב) בהן בני ישראל נעדרו ממצרים, ואותן השלימו בישיבתם במצרים סך הכול במשך 430 שנה, כדי לקיים את הגזירה של "ברית בין הבתרים". ראה בטבלה להלן.