יומן ברלין

1938-1948; ההתרחשויות במלחמה. תרגום ע"י חיים מס
===========
מבוא 🔗
לספר זה היסטוריה משלו, נסערת כעתים שבהם הוא נכתב. עתה, משחלפו למעלה מעשרים שנה מאז התחלת כתיבתו, מן הצורך הוא, לדעתי, לדווח על כך בקיצור:

בשלהי קיץ 1938 נקרתה בדרכי בשטוקהולם בתו של קרל פון אוסייצקי. היא שאלתני: “את תשארי בשבדיה, הלא כן?” – “לא” השבתי לה, “אני חוזרת לגרמניה”. לשמע דברי פרשה הצידה והפנתה לי עורף. לפתע נתחוור לי עד כמה קשה יהיה, ביום מן הימים, להוכיח לאנשים שמעבר לגבולות ה’רייך' שלא כל מי שנמצא בגרמניה היה אמנם נאצי; להבהיר להם, על שום מה נשארנו במקום תחת לעזוב.

על־כן התחלתי לרשום לי הערות על כל דבר שהתרחש סביבי, לאסוף ידיעות ומאמרים מתוך העתונות ולהתכונן לקראת “היום המסוים” שבו אוכל למסור את עדותי. שבועות מועטים לאחר מכן, כשבתי הכנסת עלו באש ב“ליל הבדולח” וידידינו היהודים הובלו למאות ולאלפים למחנות הריכוז, החלטתי להוציא את תכניתי אל הפועל מיד ולהעלות את רישומי על הכתב ללא דיחוי נוסף, כדי שאוכל להמציאם ביום השחרור לאלה שבהבנתם הייתי מעונינת. ואמנם כך עשיתי. יום יום כתבתי, במעין כתב־סתרים, על כל אשר שמעתי, ראיתי וחזיתי מבשרי, כשאני מעניקה שמות בדויים לכל מי שהוזכר ברישומי. ברור היה לי שאם היומן יתגלה ויצליחו לפענחו, יעלה הדבר לאלה שהוזכרו בו במחיר חייהם, ועל־כן הסתרתי את הדפים הכתובים במקום מבטחים ובתקופת ההפצצות נטלתי אותם עמי למרתף. רציתי שייוותרו לפליטה אם אשאר בחיים, או יושמדו יחד עמי אם ימצאני המוות.

והנה ביום בו נסתיימה המלחמה, ה־8 למאי, נמצא יומני שלם ומעודכן עד ליום ה־28 לאפריל 1945, אך רק ביולי, עם בוא חילות הכיבוש המערביים לברלין, נזדמן לי להעביר את כתב היד אל היעד שבו ביקשתי ביותר לשכנע את הציבור בצידקתו – לארה"ב.

בימים ההם טרם חודשו שירותי דואר עבור גרמנים וקצין תרבות בצבא הבריטי הציע לי להעביר את כתב היד לידידתי בניו־יורק באמצעות הדואר של חילות הכיבוש. על ידידתי זו הוטל התפקיד לדאוג לפרסומו והפצתו. אך המשלוח הלך לאיבוד וחלפו שבועות עד שנודע לי על כך. שלחתי לידידתי העתק שני של כתב היד והוא הוחרם ליד הגבול. (כעבור שנים עתיד היה שולח אלמוני להחזיר לי אותו ללא מתן הסבר).

בסוף 1945 עשיתי נסיון שלישי, גם הפעם באמצעות הדואר של חילות הכיבוש, שכן עדיין אסורה היתה על הגרמנים ההתכתבות עם העולם החיצוני. הפעם הנסיון הצליח. בדרכי עקיפין נודע לי, שקארל צוקמאייר משתדל להביא לפירסומו של יומני. נמסר לי שהמתרגם שלו, בארוס מוסי, עוסק כבר בתרגומו לאנגלית. הייתי מאושרת ושמחתי עוד יותר משיומני פורסם, על אף ההשהיות, כספר ראשון של גרמני שהופיע לאחר המלחמה, בהוצאת הנרי הולט בניו־יורק. אני כשלעצמי לא זכיתי, כמובן, לראות את ספרי עם צאתו לאור. העותק הראשון שנשלח אלי מארה"ב הוחזר לשולח בצירוף הערה: “דברי דפוס אסורים למשלוח לגרמנים”.

נתתי לספרי את השם “לאו”, “לאו” למדיניותו של אדולף היטלר. מתוך קריאת רצנזיה ב“ניו־יורק טיימס” נודע לי, שהמו“ל האמריקאי המיר את השם ל”מחתרת ברלין" כמשקל נגדי לדין וחשבון הדוקומנטארי “מחתרת גרמניה” מאת אלן דאלס, שיצא לאור באותה הוצאת ספרים.

כשהתחלתי לכתוב את יומני נדרתי נדר, שלעולם לא אפיק ממנו כל טובת הנאה חומרית, יקרה מה שיקרה. לכן נתתי את תמורת הזכויות של המהדורה האמריקאית במתנה לידידתי בניו־יורק. זמן קצר לאחר מכן הענקתי לה גם את זכויות המהדורה הבריטית שיצאה לאור בחסותו של בית לאטימר בלונדון, אף זה בזכות ידידתי. ב־1946 פנתה אלי הוצאת פטר זורקאמפ בגרמניה והציעה לי לפרסם מהדורה גרמנית של ספרי. מסיבות שונות נשתהה גם פירסומה של מהדורה זו, שכן בית הדפוס נאלץ לעמוד בטל בחדשי החורף העז של שנת 1946/7, מפאת המחסור בפחם. זורקאמפ החליט על שם חדש: “איש־הצללים”. שלוש המהדורות, האמריקאית, הבריטית והגרמנית מסרו על קורות התקופה שבין ה־27.2.1938 ל־28.4.1945, היום שבו נכבש אזור מגורנו בברלין על־ידי הרוסים. הרשיתי לכל המו"לים לקצץ את כתב היד לפי ראות עינם, אולם התניתי שלא ייעשה שום שינוי מהותי בתוכן אפילו בשורה אחת, גם אם יתברר בינתיים שדברים רבים התרחשו אחרת מכפי שתיארתי זאת על פי התרשמותי האישית. עד היום נשאר תוכנו של הספר ללא שינוי.

זמן קצר לאחר הריפורמה הכספית שהולידה את המרק הגרמני החדש אזלו עותקי כל שלוש המהדורות בשווקים. מאותו זמן ואילך הוסיפה אמנם דעת הקהל להתעניין בגורל ברלין, אך לא בזכרונות מן העבר הקרוב של העיר. דיווחים רבים מדי על נושא זה הספיקו בינתיים להתפרסם במקביל.

כל אותו זמן המשכתי בניהול יומני. חופשיה הייתי לעשות כן עתה ללא מורא ופחד. תיארתי את מאמצי עירי להתגבר על התוהו ובוהו כדי להתחיל פרק חדש וטוב יותר בתולדותיה, כגשר בין המערב למזרח. הנסיבות שהפכו את הגשר לראש־גשר, שממנו צמחה בסתר אותה חומה שהיתה שנים רבות לאחר מכן, ב־13 באוגוסט 1961, למציאות מוחשית, נתהוו ונתגבשו במכריע באותן שלוש שנים ראשונות לאחר תום המלחמה.

הכרך השני של צמד היומנים שלי מסתיים ברישומי ה־29 בדצמבר 1948. זמן רב היה החלק השני מונח כאבן שאין לה הופכין, עד אשר נעורה מחדש ההתענינות בתולדות העבר. בשנת 1952 הציעה לי הוצאת ספרים במינכן לפרסם את שני הספרים בכרך משותף תחת השם “זירת ברלין. שוב נאלצתי להסכים לקיצוצים, מטעמי קימוץ במקום, ולוותר על קטעים רבים שהיו קרובים ללבי. שוב שמרתי בקפידה שאף משפט אחד לא ישונה מבחינת תוכנו. בסתיו 1952 יצא ספרי לאור. ששה חדשים לאחר מכן פשטה ההוצאה את הרגל, מסיבות משפחתיות. לעת ההיא היה כבר חלק ניכר מן המהדורה מכור. התנהלו דיונים על שידורים ברדיו, על פירסום מהדורה עברית בישראל, ועל הפקת סרט־טלוויזיה. שני שרי חינוך של הממשלה הפדרלית הגרמנית המליצו בתקופות כהונותיהם על קריאת הספר בבתי הספר, ומשרד החוץ העניק לו תמיכה במסגרת מוסדות התרבות הגרמנים בחו”ל.

שכר הסופרים שצריך היה להיתרם לכפרי ילדים בישראל ולנטיעת עצים ביער הקדושים במבואות ירושלים הלך לטמיון בעקב פשיטת הרגל של בית ההוצאה במינכן.

כבר זמן־מה לפני כן הציעה לי הוצאת רובוהלט לכלול את שני היומנים בסידרת ספרי הכיס שלה. פירוש הדבר היה לצמצם אותם למימדי ספר־כיס, דהיינו לערוך בהם מחיקות נוספות. המהדורה החדשה החמישית במספר, מסתיימת עם הנצחת אירועי ה־29 לאוגוסט 1945.

בינואר 1966 נתפרסמה מהדורה צרפתית של ספרי, בהוצאת פלאמאריון בפריז. באוגוסט 1966 באה בעקבותיה מהדורה הולנדית, בהוצאת ארביידרספרס באמסטרדם. והנה, עתה נפל בחלקי, למרבה שמחתי, הכבוד הגדול להגשים את היעוד שעמד לנגד עיני כשהתחלתי ברישומי יומני בסתיו 1938, ומה שנראה לי אז כיעודי־שלי: שדבר ספרי יגיע גם לעם ישראל, דהיינו לדווח – מתוך נאמנות לאמת למצפוני – על אותו פרק בהיסטוריה שלנו שהשפיל את יוקרתנו בעולם עד שפל המדרגה. ברישומים אלה ברצוני לתרום להבנת־יתר של אותן שנים עכורות.

ברוח זו הנני מושיטה את ידי בעיני רוחי לכל הידידים בישראל הקוראים ספר זה: שלום!

רות אנדריאס־פרידריך

מינכן פברואר 1967