עשו אחי, אבי אדום ורומי

עיון במקורות התלמוד והמדרש של ארץ ישראל בתקופת התנאים והאמוראים; מחקרה הרביעי של המחברת בתחום מחשבת חז"ל, הכולל ניתוח דמותו המאוחרת של עשו לפי חז"ל, והניסיון להבין את מניעי השינוי ההיסטורי-מחשבתי שחל בעיצוב דמותו המקראית; נספחים, מקורות, מפתח.

בדיקת עשו, גיבור הסיפור המקראי, לעומת עשו, גיבורו של סיפור המדרש והאגדה, מלמדת כי דמותו של האחרון נבנתה ועוצבה במשך מאות אחדות של שנים, על ידי מאורעות היסטוריים חיצוניים כמו מלחמות, ניצחונות ותבוסות, שעבוד וגזירות, ועל ידי התרחשויות פנימיות כמו חיי רוח נמוכים, חיי מעשה בלתי מתוקנים, השקפות ואמונות שנרכשו מן הסביבה.

עשו המקראי הוא דמות מוגמרת שעוצבה בידי סופר [או עורך], אשר רצה לתארה כך, ואילו עשו של ספרות חז"ל לובש ופושט בגד, קורם עור וגידים ומשתנה לטוב [לעתים רחוקות], ולרע [בדרך כלל], מול עינינו. הוא גדל והולך עם ריבוי המאורעות המשפיעים על כך, ואוסף אל קרבו את כל המידות הנתפסות כרע, ברוח התקופה. לאור תפיסה זו כיניתי את עשו בהקדמה לחלק א' מקור איסוף לתכונות הרע, דמות האוגרת בחובה את כל השלילי והנחות, להוציא שתי מידות נעלות, שאף הן נעוצות באירועים היסטוריים בני התקופה.

***

כשם שנכון לומר לגבי כל סוגיה בה מטפלת ספרות האגדה, כן נכון גם במקרה זה להדגיש, כי אין שיטתיות ב"טיפול" של בעלי האגדה בעשו. הדברים נובעים מדרך היצירה האסוציאטיבית של חכמינו, ועל כן הם סותרים לעתים האחד את השני. חלקם נובע מקשיים פרשניים של פסוקי המקרא, והצורך להסבירם לקהל בן המאות הראשונות בארץ-ישראל. אלה מוצאים את ביטויים במספר רב של אגדות פרשניות שמוצאן הוא בקשיי הבנה של הפסוק: במילה, בביטוי או בהקשר. אחרים נובעים מן הצורך להעמיד מופת, דוגמה ומשל, ואינם מתייחסים לדמות המקראית, אלא לייצוגה בהווה, אם על דרך הטיפולוגיה או על דרך של משל ואלגוריה, דימוי ומטפורה וכיוצא באלה. אף שכאמור לעיל אין שיטה אחידה בבניית דמותו של עשו, נוכל לומר בהכללה, שהטיפול בו מכיל שני מרכיבים ראשיים: האחד – מטפל בפשוטו של מקרא, מפרש, מתרץ ומתמודד עם הבעיות שמעלה הסיפור בקשר עם עשו, והוא מרכיבו השולי של הטיפול; והאחר, העיקרי – הוא הטיפול הבונה דמות חדשה בדרך של "היסטוריוגרפיה יוצרת" – בניית סיפור חדש של קורות האחים לאור בעיות הזמן והתקופה. מה שמאפיין את דרכם של בעלי האגדה ביחס לפסוק המקראי, הוא הבנת הפסוק כמקור שממנו ניתן להפיק לקח מוסרי חינוכי, ומשמעות שמעבר לכתוב לשם חינוכו של הדור: ראיית העבר לשם הסבר ההווה עם השלכות לעתיד.

בפסוק המקראי צפונים כל המאורעות אשר התרחשו בעבר, המאורעות המתרחשים בהווה ואלה אשר עתידים להתרחש בעתיד, על כן חשוב ביותר לדבוק בו. מאידך גיסא, על ידי דרישת אותם פרטים בדרך מנותקת ועצמאית, טמונות אפשרויות לבניית סיפור חדש, ומתן משמעות אחרת לעשו, ועל כן חשובה דווקא ההינתקות מן הטקסט המקראי לדרך חדשה של פיתוח, המשתמשת באמצעים ספרותיים ורעיונות אחרים.