חפ"ש
מחשבות צבאיות ומחוייכות על פרשיות השבוע והמועדים; קשירת מאורעות צבאיים ושל חיילים פשוטים עם אירועים הנלמדים מפרשיות השבוע והמועדים, השפה קלילה וב"סלנג" צבאי, עם איורים.
את שמונת החודשים בהם הייתי מפקד אני נוטה להחשיב לתקופה המשמעותית בחיי. אהבתי את החיילים שלי (וזה לא בהכרח הדדי), וראיתי בפיקוד עליהם שליחות אמיתית והזדמנות חינוכית נדירה, גדולה ומרגשת. ניסיתי, איכשהו, במשך תקופה זו, לחבר בין שתי האהבות הגדולות שלי, האהבה לתורה והאהבה לחיילים.
אז ככה: לפני כל שבת, בין אם יצאנו הביתה ובין אם סגרנו שבת בבסיס או בפעילות מבצעית, העברתי לחיילים שלי 'משהו קטן על פרשת השבוע'. ניסיתי לחבר את הדברים אליהם, לחייהם היומיומיים בצבא ובמחלקה ולסיפורים אישיים הקרובים לליבם. אני חושב שאין משמעות לתורה אם היא לא נוגעת אלי כאן ועכשיו, במציאות היומיומית והפרטית, ועכשיו אני בצבא.
התורה חייבת להיות אקטואלית ורלוונטית. אסור לה להישאר על ראש הר סיני, רחוקה מיד כל אדם, היא חייבת להיות אישית, פרטית, זמינה ונגישה – אין בכך כדי לפגום בה, בכבודה ובקדושתה, להיפך! רק כך מתעצמת התורה ומתקדשת. כך לפחות אני מאמין.
(כמו שמחיבור המילים 'קול' ו'תנועה' יוצא 'קולנוע', ומ'רמז' ו'אור' יוצא 'רמזור', כך מההכלאה המדהימה של 'טוב' עם 'רע', יצאה התורה.)
דיברה תורה בלשון בני אדם, וכתבו בני אדם את התורה בלשונם. דיברה התורה אל לבם של בני אדם, דור אחרי דור, מסורת אחרי מסורת, ודיברו בני אדם בשפתה של התורה, בדרכה ובנשמתה. אני תר אחרי התורה התרה אחרי, עומד כשכולם עומדים, מנשק כשכולם מנשקים, מתפלל כשכולם מתפללים ושומע ולומד ומלמד כשכולם עושים זאת. "וזאת התורה אשר שם משה" – (אני שולף זרת, ואז עוד שתי אצבעות, ומחבר ביניהן, כמו שקרנים שלא רוצים שיתפסו אותם) – "על פי ה' ביד משה". אני מתיישב חזרה במקום ונזכר בחיילים שלי.
התיישבתי לכתוב. השתדלתי להתנסח בפשטות ובשפה נוחה לקריאה ומסבירת פנים לכל גווני האוכלוסיה. עשיתי כל שביכולתי כדי 'להוריד את הדברים למטה', לא להישאר ברמה הגבוהה והלא רלוונטית של דברי התורה הרגילים. השקעתי בזה המון המון זמן (הזמנים עברו, זמן חורף, בין הזמנים, זמן קיץ ושוב אלול, עברה שנה. שבוע אחרי שבוע הקפדתי לכתוב, בחופש ובלימודים, העיקר שיהיה משהו להגיד. והיה כיף. ניסיתי לכתוב קליל, אבל מעורר מחשבה, פרובוקטיבי, אבל עם תוכן. חשוב לציין שניסיתי). יצא לי סבבה.
(אין פה הרבה. יש פה קצת. משל למה הדבר דומה? לדוכן קטן בסופרמרקט שכונתי, שנותן לך לטעום כפית אחת מהגלידה המדהימה שמוכרים שם. אתה לוקח את הכפית, תלולית מבריקה של גלידה רכה ומפנקת, ו-הופ! שנייה לא מספיקה לעבור וזה נגמר. והטעם? טעם של עוד ועוד קצת.)
אם נתחיל להגיד תודה, זה לא ייגמר, אבל בכל זאת. למורי הרבנים הסובבים אותי בישיבה שעל הגלבוע, שמאהבתם לבני האדם, לתורה, לארץ, לתושביה ולנופיה למדתי והשכלתי. לרב ביגמן, לרב שמואל ולרב יהודה, לרב בני, לחזי, לנתנאל וזאביק ולשאר מוריי ורבותיי אשר על ההר (ובהם רבין, נילי ועוזי). למורי ורבי יובל ריבלין שהתחיל אי שם את הכל. לאמא שלי, שהספר הזה שלה, לאבא שלי שתמך באהבה ולמשפחתי היקרה שידעה להעמיד אותי במקומי בכל רגע נתון. לאנשים הגדולים שייעצו לי ותמכו בי ובהם הרב בני, הרב גודמן, יוסקה אחיטוב, הרב לוביץ', הרב רונצקי ותא"ל שרמייסטר. לחבריי הטובים, אלו שבספסל הלימודים שבישיבה ואלו שבספסל הלימודים שבבית (פ', רואי, זילבר, שירה, סנונית וגלעד שערכו את הספר והאירו את עיני בהערותיהם, שמוסי, חצבי, דניאל, אברם, אלונז', יודה, נועם, נדי, בולל, שבי, קופל, אבידן, יצי, הדי, עמיחי, אבני, ע', מנדל, יחיאל, טל, נריה, תילי, אמרי, שלומית, ענבר, רייפר, נבו, אבירם, קובה, איגי, שרלו, ייץ, אלופוס ורבים אחרים וטובים), שהיו לי לחברים ולמורים. אני רוצה להודות להוצאת ראובן מס, ובמיוחד למירב ולאורן, שהיו נחמדים מאוד ומסבירי פנים לצעיר כמוני. ובסופו של דבר, לחיילים היקרים שלי, שסבלו אותי פעם אחר פעם, חופר להם במוח על תורה ועל פרשות, ולימדו אותי הרבה על רזי הגשת החומר ועל ההבדל בין דברים מעניינים לבין דברים פחות מעניינים.
לפני שנתחיל, חשוב לציין: אין כאן חידושים גדולים, בשורות מהפכניות או ניסיון לפרש. יש כאן רק עיבוד רלוונטי וניסיון עדין להזמין את העולם הקשוח של הצבא לחיבוק הגדול שהתורה יכולה לתת. מובן מאליו שמדובר בדעותיי האישיות ובדרך שלי לקרב את פרשיות השבוע והמועדים לחיים בהווה. אפשר לקרוא ספר זה כהזמנה לכל חייל ואזרח לפשט ולהוריד את הדברים מלמעלה למטה, מהתורה אל החיים, מאלוהים אל האדם.
אני מקווה שתהנו מהספר ושתעבירו חלקים ממנו לחיילים שלכם, למפקדים שלכם ולעצמכם. כולי תקווה שהספר יתנחל בבתי כנסת צבאיים, יגיע ללשכות הקצינים הבכירים ולחיילים הפשוטים שבשטח, יעביר את הזמן במימדי עומק אחרים ויעניק רגע של מחשבה על החיים היומיומיים של הצבא, רגע של מחשבה על התורה ועוד רגע אחד של מחשבה על הקשר שביניהם. אני רואה בו הזדמנות של ילד, חייל קטן בן 22, שמאמין בכל מאודו ברלוונטיות של תורת ישראל לעם ישראל ולחייליו שבארץ ישראל. הזדמנות לקרב קצת מהעם הנפלא הזה לקצת מהתורה הזאת, בלי מילים גבוהות, ומי ייתן שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה.
קריאה מהנה.
12$ – 26$
