רואים את הקולות

ספר המאה של בית חינוך עיוורים ירושלים; אלבום שופע צילומים המתאר עשור אחר עשור את המוסד בן ה-100 שנה בירושלים, בית חינוך עיוורים, מכיל מאות צילומים ואיורים, סיפורים, עדויות וחוויות; כריכה קשה, תבנית גדולה (28/21 ס"מ), עם כיתוב בכתב ברייל בכריכה.
==========
מבט אישי
(במקום הקדמה)

אחד המראות הבלתי נמחים של ילדותי, אי-שם בתחילת שנות המדינה, שנות ה-50 הרחוקות, היה בית חינוך עיוורים. ביום זוהר של חודש זיו נסענו, כל תלמידי הכיתה בבית הספר היסודי, לטיול השנתי. ולאן נסענו? לירושלים.
ירושלים הייתה אז עבורנו, דרדקי מישור החוף, משהו שנשמע כמו מושג רחוק, מעבר להרים ולמדבר. בכלל, נסיעה לירושלים הייתה אז פרויקט רציני: כמה שעות של נסיעה מקרטעת במשאית ישנה וחבוטה, כשכולנו ישובים ב"ארגז" האחורי המקורה בברזנט, המורה מזיע וכועס וכולנו רותחים בחום היבש.
בקץ תלאובות הדרך, התגלו לנגד עינינו שני גילויים מרעישים. הראשון שבהם, לאחר שטיפסנו במדרגות הלולייניות בירכתי מתחם קבר דוד שבהר-ציון: השקפנו משם למרחק, לעבר שני עצי ברוש גדולים שנעו קלות באוויר התכלכל. "מתחת לשני הברושים", אמר לנו המורה, "נמצא הכותל המערבי".
זה היה המקום הכי קרוב לכותל, שעליו בוודאי שמענו כמו ששמענו על חורבן הבית, אבל לנגד עיני הילד אשר בנו דימינו לראות, שלמרגלות שני הברושים, סובבים כוהנים בעבודתם ולוויים על דוכנם בשירם ובזמרם.
משם הפלגנו לדרכנו דרך רחובות העיר, שנראתה ישנה ואפורה למדי, והגענו לשכונת קריית משה, שבטבורה עמד מבנה ענקי שעליו הכתובת: "בית חינוך עיוורים לבני ישראל".
שם התקשינו להאמין למראה עינינו: ילדים וילדות שאור עיניהם נשלל מהם, כותבים במרצע על גבי קרטון בכתב נקודות לא מובן, מנגנים בפסנתר ופורטים על מנדולינה, פוסעים בבטחה במסדרונות הרחבים עם מקלות ובלי מקלות, יושבים בכיתה ללא לוח ולומדים, וְהַמּוֹרֶה לחש לנו שהמורָה המרכיבה משקפי שמש כהים, אף היא עיוורת. בהמשך גם ראינו נערים ומבוגרים עיוורים המייצרים מוצרי קש ועץ.
זאת הייתה לנו ירושלים: כותל בלתי נראה וילדים בלתי רואים.
אחר-כך חזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים.
זאת הייתה ירושלים לא רק שלנו: דורות של תלמידים וילדים מכל רחבי הארץ, מהעיר ומהכפר, מהקיבוץ ומהמושב, מהמעברות ומתנועות הנוער, גדלו על הסיור בבית חינוך עיוורים בעת טיולם בירושלים.
עשרות שנים חלפו מאז, ירושלים הפכה לאט-לאט למה שהיא, גם הכנסת הייתה ליעד חובה לביקורי תלמידים, העם היהודי שב אל הכותל, שני הברושים ההם הרכינו ראשם בענווה. אבל תמיד, בשערי ירושלים, העיניים שלחו מבט מהיר ימינה, לעבר המזוזה של ירושלים: הבניין הגדול עם הכתובת המוּכרת במרומיו: "בית חינוך עיוורים לבני ישראל".
חלפו עוד שנים, ובתחילת המילניום החדש, מסבב הסיבות הפגיש אותי באקראי עם חיים רשלבך, מנכ"ל המוסד. המפגש הפך להיכרות, ובשלב מסוים, אחרי שלבית חינוך עיוורים מלאו 100 שנים ויותר, אִתגר אותי חיים רשלבך בהצעה להעלות על הכתב את סיפורו של המוסד, שהוא לו כבבת העין.
קיבלתי את ההצעה במאור עיניים, שבעתיים לאחר שראיתי עין בעין כי המקום הפך זה מכבר מעוד מוסד בירושלים למוסד לאומי ובינלאומי. בעניין זה ממש, במהלך עבודתי על הספר, התוודעתי לאחד המשחקים האהובים על חניכי המוסד ובוגריו, אם לא האהוב מכולם, הלא הוא "כדור-שער" – משחק המותאם ליכולות הפיזיות של החניכים, והמיסב שעשוע והנאה מרובים. עובדה זו הביאה אותי עד מהרה לדימוי מעולם הספורט והכדורגל על מקומו ההיסטורי של בית חינוך עיוורים: המוסד הוקם בתחילת העשור הראשון של המאה שעברה, בארץ-ישראל של העידן הטורקי, ועד מהרה התבסס בראש טבלת הליגה הארצית של המוסדות שקנו להם מוניטין רבים; בעשור הרביעי שלו, עם קום המדינה, טיפס המוסד לראשות הליגה הלאומית; בעשור העשירי לקיומו כבר יצאו לו מוניטין בינלאומיים רבים מעבר לגבולות המדינה, והוא כבש בזכות ולא בחסד את ליגת האלופות של בתי החינוך לעיוורים בעולם.

חודשים רבים וארוכים שקדתי על איתור החומר בארכיונים רבים ושונים, ליקטתי זעיר פה זעיר שם, שקעתי באבק מסמכים ודליתי משם מידע ודעת, נעזרתי בחוקרים ובאנשי מדע, באישי ציבור וספרות, שבמהלך העבודה היו לי לעיניים, עשיתי אוזניי כאפרכסת לסיפוריהם של חניכים ושל בוגרים, של מורים ושל מדריכים.
בסופו של המהלך, התגבהו לנגד עיניי הררי מסמכים וחומרים, בלי עין הרע, שהיה בהם כדי לפרנס שנים-שלושה כרכים מעין זה המוחזק עתה בידיכם; אבל היה לי ברור שכדי לחוס על עיניו של הקורא ושל המעיין יש להעניק לו מעט המחזיק המרובה. כך השתדלתי לעשות, ואני מקווה שהקורא יקבל זאת בעין טובה.

וכאן, חובה נעימה היא לי להעלות שלמי תודה לאלה שסייעו בידי בכתב ועל-פה, בין השאר בהמצאת עדויות ובגילוי נסתרות, ב"טיפים" מעולים וברעיונות מקוריים, בהכוונה לספרים ישנים ולמאמרים חדשים, שמתוכם דליתי והשקיתי, ובהם פרופ' סטיוארט כהן ופרופ' טובה כהן, ד"ר מיכאל גרינצווייג, ד"ר יוסי שפנייר, ד"ר אייל דוידסון, ד"ר מיכאל מהלר, ארז ביטון, יוסי לייכטר, הרב ארי שבט, רננה קריסטל, דבורה כהן, דוד קרויאנקר, אסתר אטינגר, בתיה לשם ואחרונים חביבים רחל סקרוביש ושאבי (שבתאי) דויטש, ועוד רבים וטובים, שבהחלט יש מקום לפרטם בשמותיהם אך קצר מצע התודה מהשתרע.
ומשפט אחד לגיבורי הספר הזה: מי ייתן ותתקיים במהרה נבואתו של הנביא ישעיהו (ט', א'): "ההולכים בחושך ראו אור גדול".

מנחם מיכלסון