שאלתי ובקשתי

שירים לימים ככיפורים; עם "אושפיזין לחנוכה" ו"סדק הצלה" – שירים בעניין מלחמת "חרבות ברזל".

————————————————————————————————————————————

השירה מבקשת לגאול את האומה

על שירתה של אסתר קמרון בספר שירֶיה 'שאֵלתי ובקָשתי', הוצאת 'ביצרון' בשיתוף הוצאת 'ראובן מס', 130 עמודים, שנת 2024.

 מאת הרצל חקק

שירתה של אסתר קמרון אינה שירה המקובלת במחוזותינו. לפנינו שירת חזון, אפשר אפילו לקרוא לה 'שירה נבואית'.

המשׂאות שנושאת קמרון הם הפלגה בַּזמן ובַמקום, ואַל נתפלא, לנוכח התחושה שאנו שבים לימי קדם. לרגע נדמה, שהדברים נאמרים 'כאש בוערת עצור בעצמותיי'. כך חש ירמיהו, ובספרה של קמרון העוצמה הזו מפכה בכל שורה, ובמהרה אנו נסחפים בזרם השוצף, במראות שמסעירים את החושים, בקולו המפכּים ונשמעים לנו מלאֵי רגש, מאד אינטואיטיביים.

שירה כתשתית העולם, הברכה לבריאה

כבר בשיר הפותח את הקובץ 'שאֵלתי ובקשתי', אנו כקהל הניצב מול פתיחת השער. המסך עולה, והמשוררת ממרומי השפה הנבואית מקדשת את העולם הנשגב, מעניקה ברכתה ליקום המתעורר:

יְהִי בָּרוּךְ/ הַגֶּשֶׁם שֶׁהִגִּיעַ/ יְהִי בָּרוּךְ/ הַחֶסֶד שֶׁהוֹפִיעַ

יְהִי בָּרוּךְ/ הַשַּׁחַר שֶׁהִפְצִיעַ

ובסיום השיר המפתח לכול:

תְּהִי בְּרוּכָה/ פְּתִיחַת הַשַּׁעַר:

כשהיו החסידים באים אל הרבי שלהם, חיכו שיעניק להם ברכה, שיוריד שפע לעולם, שכן הוא העומד בין השמים לארץ. כאן המשוררת כצדיק יְסוד עוֹלם, פותחת משָׂא שירתה בברכה לַיקום ולַחיים בו. זו רוחו של חוני המעגל שפָּנה לבורא עולם להמטיר גשם. רוחו של הצדיק הקדום קמה לתחייה: מפתחות הגשמים הם בידי האוחזים בעט השירה.

המשוררת פונה לרוח שתישא את השיר שלה למען ייצור בראשית חדשה. הרוח תקרא את השיר באוזניו של הילד, שטרם למד לדבּר. לרגע נזכרתי בירמיהו הנביא, המוקדש לנביא – והוא פונה בתחינה לאל: "הנה לא ידעתי דבֵּר, כי נער אנוכי".

כך כותבת המשוררת בשירה 'תפילה לדרך':

"וְקִרְאִי אוֹתוֹ בְּאָזְנָיו שֶׁל יֶלֶד/ שֶׁמִּלּוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה טֶרֶם שָׂח,/ וְתִקְעִי אוֹתוֹ בֶּחָרִיץ הַדֶּלֶת

שֶׁה' בְּרַחֲמָיו עוֹד יִפְתַּח!".

זו הדרך לתיקון, זה ייעודה של הכותבת, ואנו מבינים שזו מהות ספר השירה הזה: שורות שידברו אלינו בשם השליחות של המשוררת, שכן העולם איבד דרכו. צו הדורות מפַעם בכותבת: להנחיל לעולם שיר, גם אם הוא בודד. זו עוצמתו, יש בו דרך להעביר כמיהה ודמעה:

"כִּי הַכְּמִיהָה בִּלְבַד תַּצִּיל מִפַּחַד

וְהַדִּמְעָה הִיא שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן".

עמוד 15.

לַשירה שכּל כולה נישֵׂאת על גלי הרוח הגדולה והשֶׂגב הרעיוני יש נתיבים נסתרים להפיח בנוּ אמונה בטוֹב, בניצוץ האלוקי שיש בנו. זו דרך לתת למילים להשפיע, לשַנות, לרומם את המציאות:

"הַאֲמִינוּ בְּמָה שֶׁתּוּכְלוּ עֲדַיִן לִבְנוֹת./ הַאֲמִינוּ שֶׁהַנֶּאֱמָנִים יוּכְלוּ.

הַאֲמִינוּ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים שֶׁבְּתוֹכְכֶם". עמוד 21.

השירה נחשפת לפנינו כמסע לגאולה אישית ולגאולה קוסמית. השירים נכתבים כנושאים בחובם ממד של התגלות, והאש הבוערת היא לאורך הדרך, זו אש פנימית ואש חיצונית. הסמלים הקבליים מקבלים כאן חיים חדשים. השושנה המסמלת את כנסת ישראל פורחת בין השיטין.

"רָאִיתִי אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה בּוֹעֶרֶת, וְקוֹל מִן הַשּׁוֹשַׁנָּה קָרָא בִּשְׁמִי./

לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ בְּדִמְעוֹתַי? שָׁאַלְתִּי./ אָמַר: לֹא. תִּכָּנְסִי לַשּׁוֹשַׁנָּה. תִּבְעֲרִי אַתְּ"./ עמוד 63.

בשירה המיסטי היא מוארת כנביאה אלוהית כמקבלת צו עליון: להיכנס לשושנה. אנו מצטמררים מהקריאה המקודשת:

"לֹא. תִּכָּנְסִי לַשּׁוֹשַׁנָּה. תִּבְעֲרִי אַתְּ".

שירת השושנה הבוערת מופיעה בשיר הנוקב של קמרון הקרוי 'בוערת' – והמוטו שלו לוקח אותנו בשְביל אור אל הקֶשר בין השושנה לשמה של המשוררת, אסתר:

'שושנ"ה מסְפּר אסתר' – ויש לכך מקור בהקדמת הזוהר.

בצופן הגימטרייה של שתי המילים יש שוויון – 661. הכותבת אסתר גונזת בשמה הפרטי שביל סודי לַשושנה, שהיא סמל לשושנת יעקב, לָאומה כולה.

המשוררת הבוערת מוסרת נפשה למען העם,  היא זו הצופָה לבית ישראל. המשָׂא המיסטי שלה יאיר לכולם. מֵעבר לשורות הנכתבות יש פעמון נסתר, יש צלצול קדוש.

שירתה של אסתר קמרון אינה מקבלת את המקום הראוי לה בשירה העברית. מדובר בשירה הנישׂאת מראש ההר, זו שירה, שההדים שלה נועדו לבקֵע לבבות.

שירתה של קמרון היא שירה של מאבק על דרך, על זהות, על ייחוד. כשאתה מחבר שיר לשיר, לעתים נדמה לך, שאנו במסע להבנת גורלו של עם, להבנת המושג 'עם לבדד ישכון'. כך מתוארת המשוררת בניסיון לתאר את בדידותה – וקשה שלא לחוש מעֵבר למסכת המילים תמונות רוטטות של היתוך נבואי, תמונות של יחיד ואומה הקשורים זה בזה.

שירתה של קמרון מפעימה בנו התרגשות לעתיד, לאור שיבוא: מתוך הסֵבל הנורא תצמחנה גאולה רוחנית, תקומה חדשה. השיר נושא שם סמלי 'סֶדק הצלה' – השיר מתחיל בעמוד 126.

השירה קמה להפיח תקווה, לעורר בנו חיבור לדורות ראשונים, ואנו מתקרבים לרוח הגדולה -שהרי ככלות הכול, שירתה משתוקקת להתחבּר לזהות.

כָּל פַּעַם לָחַשׁ לִי קוֹל פְּנִימִי: אוּלַי

הַפַּעַם תִּתְחַדֵּשׁ גַּם הַשְּׁמִיעָה

וּבַדְּבָרִים יִרְאוּ אוֹתוֹ הַחוּט שֶׁל זֹהַר

הַמְּרַמֵּז עַל סֶדֶק הַצָּלָה…